Tomer Gardi: ואין לדברים סוף

Zur Übersetzung Zum Digital Essay

ואין לדברים סוף

ראדן סאלח שריף בסתמאן הגיע להולנד על גבי ספינת מפרשים. הסיפון התחתון של אוניית הסוחר היה עמוס תיבות עץ מלאות תבלינים. בסיפון התיכון היו תאי המגורים. זה היה כמו לגור מעל שוּק, כל בליל הריח הזה. רק לקראת סוף המסע הימי התרגל ראדן סאלח סוף-סוף לריח, ואז הגיע הקור. הוא התיישב על הדרגש שהיה לו מיטה, התעטף במעיל פרוות הדול הסומטרי, משך מתחתיו את התיק ועלה אל הסיפון העליון, להביט באנטוורפן קרבה.

אנטוורפן. קשה להתרגל למחשבה שאז אנטוורפן היתה הולנד. זה לא מה שלמדתי אני בשיעורי גאוגרפיה.

מאה שלושים ושמונה ימים קודם לכן הרימו המלחים ההולנדים עוגן ופרשו מפרשים. אנרגיית הרוח הומרה לתנועה. ראדן סאלח עמד על הסיפון העליון והביט באי שעליו נולד מתרחק. אז הסתובב, הפנה את גבו לג’אבה ואת פניו לים הפתוח. הולנד נשבה שם. הוא הביט אל הים וניסה לדמיין איך תיראה הספינה שעל סיפונה הוא עומד לאדם שיביט בספינה מהצד, מהזווית ממנה ציירו האמנים ההולנדים הגדולים את ציורי המופת של אוניות המפרשים והים. הוא היה אז רק בן שמונה-עשרה וכבר אז היה צייר מיומן. מציורי השמן של הנוף הימי, אותו מפגש אלכימי מופלא בין שמן ומים, הוא משך את ידו בינתיים. אבל שם ואז, על הסיפון העליון של הריימונד, הוא ביקש לעצמו, בלי שידע, את אֵם כל המפלות הגדולות, את אֵם כל הטרגדיות רבות ההדר שאחריתן היא קינה. הוא ביקש להביט בעצמו מפרספקטיבה אותה לא היתה לו. הוא ביקש לצייר את ספינתו מתרחקת מהאי בו נולד והוא עומד על גבי סיפונה.

הוא הביט בג’אבה עוד פעם אחת ואז עזב את הסיפון העליון וירד אל חדרו בקומת הסיפון התיכון. הריח סחרר אותו. הוא היה נער עדין ומבטנה בולעת-הכל של ספינת הסוחר ההולנדית נדפו ועלו ריחות הקינמון והפלפל השחור, הציפורן והווניל ואגוז המוסקט, מתערבבים בריח האצות והים וזיעת מלחים צפון-ארופאיים באקלים טרופי כבד, חם ולח.

הוא נכנס אל התא שעתיד היה מהיום להיות ביתו הצף בחודשים הקרובים. מלבד מיטתו היו בחדר שלושה דרגשים ריקים. בתא לידו יגור מלווהו, ז’אן בפטיסט דה לינגה. אף אחד, זה היה מובן מאליו, לא שקל לשכן את מזכיר מחלקת הכספים של המעצמה הקולוניאלית באותו תא עם צעיר יליד האי ג’אבה, צנום וכהה-עור. מלבד שישים אנשי צוות הולנדים, ראדן סאלח ומר דה לינגה, היו על הספינה עוד ארבעה פקידים קולוניאליים מסוג כזה או אחר. סאלח היה יליד ג’אבה היחיד בספינה. הוא הוציא מהתיק שלצד המיטה את עפרונו ואת בלוק הציור החדש. סורה אדימנגאלה נתן לו אותו, מתנה לדרכו הארוכה, כמו מזכרת לבנה וריקה שאותה יהיה עליו למלא זכרונות מפחם, דף אחרי דף.

סורה אדימנגלה היה הבופאטי של העיר סמראנג. לפני שכבשו ההולנדים את האיים שהיום הם אינדונזיה היה הבופאטי שליט מקומי, אבל מאז הכיבוש ההולנדי הפך הבופאטי להיות מין פקיד, מושל בובה מטעם הכוחות הקולוניאליים.

סמראנג היתה אז ועודנה היום עיר המחוז של מרכז האי ג’אבה, איזה אי ענקי. הרבה יותר מסלע מציץ מעל פני הים. חלק משרשרת איים רבת הוד, כאילו ביקש האל הרחום לרצף את הים חופי מבטחים.

ובעיר סמראנג נולדו לסורה אדימנגלה שני בנים וכשאלה גדלו שלח אותם הבופאטי במעלה אותם חופי מבטחים, פנימה אל תוך תת-היבשת ההודית, ללמוד במכללה האנגלית בכלכותה. דרכו של אדימנגלה היתה זו, לקשור משפחתו בקשרי ידידות ומסחר עם שליחי האימפריה הבריטית. אדימנגלה היה דודו של סאלח הילד, וכשאביו של סאלח נפטר הציע אדימנגלה לאמו של סאלח, מאס אדג’נג זריפ חוסיין, להיות לילד אב מאמץ. הוא יעד לסאלח תפקיד, להיות לו שלוחה שתקשור לו קשרים עם שליטי האימפריה של הולנד, מין השלמה מאומצת לשני ילדיו הראשונים.

הכוחות ההולנדים מעבר לים הזדקקו לא רק לאנשי ממשל וצבא, למומחים לחקלאות או מסחר אלא גם למומחים לשרטוט ולאומנות הציור. מישהו היה הרי צריך למפות את שטחי הנטיעות שבאי, מישהו היה צריך לשרטט את החפירות של המכרות החדשים. מישהו היה צריך לשרטט את תוכניות הבניה של בתי האריזה, של הרחבת הנמל, של בנייני הממשל ובסיסי הצבא. אבל לא רק זה. תבלינים אפשר להעביר מדרום-מזרח אסיה עד לאנטוורפן או רוטרדם ומשם להפיצם ולשווקם בארופה אבל איך יעבירו יער או הר? איך יעבירו מישור אינסופי, במרכזו דקל קוקוס בודד ונישא? איך יעבירו מג’אבה להולנד כפר דייגים בשקיעה או קבוצת נשים קוטפות תה על גבעה ירוקה?

יאנס ביק ואנטואן פאיין הגיעו לג’אבה כחלק ממשלחת קולוניאלית גדולה. יאנס ביק היה שרטט, אנטואן פאיין היה צייר. תפקידם של שרטטי המשלחת היה למפות שטחי חקלאות וכריה, תפקידם של הציירים היה ליצור העתקים מדוייקים ונאמנים של תצורות הנוף בקולוניה, של הצמחיה ושל חיי האדם ולשלחם לארץ-האם, הוכחה נושמת בצבעים חיים של מה שעכשיו שייך להם. את שיעורי הרישום הראשונים שלו למד סאלח הילד אצל יאנס ביק. סאלח היה אז בן שמונה, כשרונו היה יוצא דופן. הציורים הקטנים שצייר עברו מיד ליד בין בעלי המלאכה במגורי המשלחת הקולוניאלית. זמן קצר אחרי שהתחיל ללמוד אצל ביק עבר סאלח הילד ללמוד אצל הצייר הבכיר, אנטואן פאיין.

הם דיברו בינהם הולנדית, שפה אותה סאלח למד מינקות. הוא דיבר הולנדית במבטא שבו דיברו אותה תושבי האי ג’אבה, מדגיש וכמו מסמיך את הל‘. את התנועות, קצרות-רוח כל כך בהולנדית של מדינת-האם האירופית, הוא היה מאריך ומותח, כמו היה שר. את הח‘ לווה סאלח אל תוך ההולנדית מהערבית, שפה שלמד בשיעורי הקוראן, שפה שאותה הוא שמע כשהלך עם אביו למסגד או כשזימנו המואזינים של סמראנג את הקהל לתפילות, גברים חדורי שירה, עומדים על הצריחים הגבוהים, פניהם מופנות אל פנים האי ג’אבה ואז הלאה מעבר לים שם היתה, על פי השמועה והמסורת והספרות והמדע, העיר הקדושה, מכה, מקום הולדתו של מחמד, רסול אללה.

סאלח, אתה מכיר את הסיפור על ההולנדי המעופף?
לא, מר פאיין.
שמעתי אותו באחד הלילות על הספינה שעליה הפלגתי כשבאתי לכאן. מלח אחד שהתידדתי איתו סיפר לי. רוצה לשמוע?
בבקשה, מר פאיין.
ההולנדי המעופף היא ספינה, דומה לספינות המפרשים הגדולות שאתה מכיר מהאי. לילה אחד, ליד כף התקווה הטובה, אותתה להולנדי המעופף ספינה במצוקה. היה לילה חשוך, היתה סופה מסוכנת, ההולנדי המעופף היתה עמוסה בכסף ובזהב. הקברניט של הספינה לא ענה לאיתות המצוקה. ולכן הוא קולל בקללה איומה, הוא וכל מי שהיה על סיפונה. הספינה תפליג, בלי התחלה ובלי סוף, בלי שתגיע אי פעם, בלי שתמצא מנוחה. רק פעם בכמה שנים היא עוגנת, להזכיר לספנים האובדים את מה שאף פעם לא יהיה שלהם, ריח תבשיל, בית, אשה וילדים, אדמה יציבה מתחת לכפות הרגליים. ואז הם נאספים שוב, סאלח, אל תוך הספינה, בכח הקללה, וממשיכים בנדודים. ככה עד סוף הימים ועד קצה הזמנים.
מה, זה סיפור אמיתי?

פאיין רק חייך. בלילות סערה, סאלח, אפשר לראות אותה, אבודה לעד על פני הגלים. כשתבוא לטורנאי לבקר אותי ילד, אם תראה אותה שטה בים, צייר אותה בשבילי. אני רוצה תמונה שלה ממך, טוב? וסאלח אמר כן והבטיח אבל בינו לבין עצמו הוא פחד. אם באמת יפליג מעבר לים, איך ידע שלא עלה בטעות על הספינה המקוללת, ומשעלה לא יוכל לרדת מסיפונה הארור לעולם?

סאלח אהב את פאיין. הוא אהב את שעות הציור הארוכות יחד, את הסיפורים המוזרים והרחוקים שסיפר לו פאיין. הוא אהב לצייר בסגנון שאותו הורה לו מורהו, זה הסגנון שהביאו איתם הציירים הקולוניאלים למושבות הרחוקות, הסגנון שביקש להפוך את המביט בתמונה לעד ראיה, לנוכח במקום שבו לא היה. קשר עמוק נקשר בין הילד לבין הצייר. הוא המשיך, סאלח, גם אחרי שפאיין עזב, לצייר לפי התורה אותה הביא פאיין מעבר לים עד אליו, והתגעגע.

אנטואן פאיין עלה על אוניה לאנטוורפן ומשם המשיך הביתה, לטורנאי. סאלח נשאר. הוא המשיך להתאמן, לשכלל את האומנות שלמד. הוא היה צייר מחונן, כל מבקר ארופאי בעל מעמד או דרגה שהגיע לג’אבה רצה לפגוש את הנער. התוכנית של הבופאטי אדימנגלה עבדה. כך פגש סאלח את ז’אן בפטיסט דה לינגה. הפקיד הבכיר נקרא לשוב הביתה להולנד, לדון במצב הכספים בקולוניה. ידיד של דה לינגה ופקיד ממשל מארץ-האם שאל את דה לינגה אם יסכים, באותה הזדמנות, להיות לסאלח מלווה במסע הימי הארוך מבטאביה.

וכך, בבוקרו של יום חם ולח של חודש ספטמבר 1829 נפגשו סאלח הנער וז’אן בפטיסט דה לינגה בבית תה קטן באחד הרחובות שהקיפו את הנמל. יומיים לפני כן אסף סאלח מבית הדואר המרכזי של בטאביה חבילה ששלח לו אביו המאמץ במרכבת הדואר מסמראנג. בחבילה היו שלוש מתנות. עפרון הפחם ובלוק הציור מאדימנגלה, שלושה כתבי-יד יקרי ערך כתובים ג’באנית עתיקה ששלחה לסאלח אמו מאס אדג’נג, ומעיל פרוות הדול הסומטרי שהכין ז’אן בוה עבור סאלח, לפני אי-אילו שנים. שלוש מתנות ומסע. כמו באגדה תמימה, מאוירת, או כמו ראשיתו של מיתוס אלים ועָשֵן ונורא.

דה לינגה וסאלח שתו תה והלכו לספינה. בצהריים סיימו סבלי הנמל הג’באנים להעמיסה בארגזים מלאים בתוצרת האי ואז הפליגה הספינה הגדולה. בלחות הכבדה נטפו המלחים ההולנדים זיעה. הם הרימו עוגן סוף-סוף, הם התירו את מפרשי הספינה. אנרגיית הרוח הומרה לתנועה. הזעה על גופם יבשה. על סיפונה העליון של הריימונד, מאחוריו מתרחק האי ג’אבה, סאלח הביט אל מרחבי הים הנפתח. הולנד נשבה שם. הוא נשם עמוק ואז ירד לסיפון התיכון. ריח התבלינים הכה בנחיריו. בתא לידו סידר ז’אן בפטיסט דה לינגה את חפציו. סאלח נכנס אל תאו וחיפש בתיקו את בלוק הציור מאדימנגדלה ואת עפרון הפחם. הוא ביקש, בלי שידע, את אם כל הטרגדיות, את ראשית כל חיפושי האמת ונתיבי המפלה. הוא ביקש לראות את עצמו מנקודת עוורנו. הוא רצה לעלות לסיפון העליון, לצייר את הספינה שעליה עמד, היא מתרחקת ממולדתו הגדולה והוא עומד על גבי סיפונה.