Moshe Sakal

Zur Übersetzung Zum Digital Essay

משה סקאל

מתוך הפרק הראשון: „להתראות, יפו“, רומן בכתובים

בארוחות השבת בראשית נעורי נהג אבי להתבונן בי בשעה שישבתי מול הצלחת המלאה ומיאנתי לאכול. לפעמים נעתרתי והכנסתי מעט מזון לפי. שוב ושוב שמעתי ממנו את המשפט: „איך יצאת לי?“

המשפט הזה לא נאמר בכעס, אלא בתמיהה גדולה. איך יצאתי לו. יצאתי – כלומר מתעלת הלידה של אמי, יצאתי. אבל לו יצאתי. מזרעו. ממורשתו המקופלת בתוך הכרומוזומים שלו ושל הדורות שמהם הוא, אבי, יצא.

קשה היה להתכחש לעובדה המוחצת הזאת, שהרי יש לנו אותן העיניים ואותו החיוך. אמנם, איברי הגוף שלנו מעט שונים. גופי, כך נראה, דווקא נוצק בתבנית גופו של סבי, אבי-אבי, שאת שמו אני נושא. ובכל זאת לו, לאבי, יצאתי. ואיך.

רגיש יצאתי. תלוש. גלותי. נתון לדכדוך. רזה מדי. מעולם לא התעניינתי בספורט, ואילו כדורגל תיעבתי ממש, למרות – ואולי בגלל – החוג שאליו שלחו אותי בשלהי ילדותי. את המוזיקה העממית שהשמיעו במשפחתנו המורחבת בחתונות ובבר מצוות, תיעבתי. את חגיגת בר המצווה שלי לא אהבתי. מוחי הפך אז ממוחו של ילד לזה המבקיע לאיטו אל עולם המבוגרים, כפי ששן מבקיעה מתוך החיך. וחשבתי לעצמי שהדבר האחרון שראוי לעשות הוא לחשוף אותי לקהל גדול כל כך ולהצהיר על כך שאני עומד ברשות עצמי.

אבי עמד מול הקהל הרב שהתאסף מוקדם – מוקדם מדי – בבוקר בבית הכנסת, ואמר: „ברוך שפטרני מעונשו של זה.“

ברוך שפטרנו מעונשי.

למען האמת, לא שונה מאבי יצאתי, אלא דומה לו מאוד, הרבה יותר משהוא היה מוכן להודות. אבי מעולם לא היה מאצ’ו, גבר-שבגברים, על אף שאולי ניסה. הוא היה אדם נעים הליכות ועדין, שונא מדון, שחינך את ילדיו בנועם ולפעמים גם בקשיחות הטבועה בו למרות רכותו. הוא היה תמיד אדם מלא גאווה במוצאו אבל גם כזה שחש אי נוחות רבה כלפי אנשים הדומים לו, שכעס על הוריו והתכחש לכעס הזה, שאסר עלי לכעוס על אמי, שאסר עלי לכעוס עליו, שדרש ממני אהבה אינסופית ודבק בי באהבתו האינסופית, שמעולם לא הסכין עם הליכתי ממנו, מביתו, מארצו, מן המקצוע שלו, מן החד-שפה שלו.

*

רסיסי זכרונות:

אני בן עשרים ואחת. שבּת בבוקר. הורי, שלושת אחי הקטנים ואני יושבים סביב השולחן העגול בסלון. אמי מגישה לכולנו ביצים קשות קלופות, עגבניות חתוכות, גבינת קוטג‘ וגבינה צהובה תשעה אחוזים. בני המשפחה יושבים ואוכלים בשתיקה, עד שבשלב כלשהו אני מספר להם שהחלטתי לנסוע לפריז וללמוד בסורבון. למשמע הדברים, כולם מסתכלים על אבי. הוא נוטל סכין, פורס את הביצה הקשה לפרוסות, ואומר בקול שקט ומדוּד: „לא גידלתי אותך כדי שתעזוב אותי.“

שנתיים לאחר מכן, אני מגיע לביקור מולדת. אבי אוסף אותי מנמל התעופה, ובדרכנו אל העיר אני מספר לו שיוֹני ואני החלטנו לשכור דירה ולעבור לגור יחד. אבי שותק. אני מנסה שוב לדבר אתו על יוני, ואבי משנה את נושא השיחה. אני אומר לו: „איך היית מרגיש אם כשהיית בגילי, בכל פעם שהיית מדבר עם אבא שלך על אמא, סבא היה משנה את הנושא?“. אבי שותק לרגע ואז אומר בשקט: „אתה יודע שזה קשה לי.“ ואני אומר לו: „יוני הוא אהובי, ואני מתכוון להקים אתו משפחה. תבין, אתה צריך לבחור אילו יחסים אתה רוצה שיהיו לך ולי, כאנשים בוגרים. אם אתה רוצה אותי קרוב אליך, קרוב באמת, אתה צריך להשתדל.“

כמה חודשים לאחר מכן, אבי מגיע לפריז. שלושתנו נפגשים במסעדה, ובמשך רוב זמן הארוחה, אבי אינו מעז להישיר מבט אל יוני. אבל הפגישה עוברת בהצלחה ובסופו של דבר אפילו בנעימים.

כמה ימים לאחר מכן אבי ואני נוסעים לטיול בציריך. הוא תמיד אהב את שווייץ. כשאנחנו באגם של ציריך אנחנו נעמדים מול הפסל של גנימֶד והנשר. אבי זוקף את ראשו ומתבונן בנשר הזוקף את מַקוֹרוֹ אל עבר העֶלם המפוסל במלוא הדרו הנערי, ואני מספר לו כך: „במיתולוגיה היוונית גנימד היה נער יפה תואר. זאוס ראה אותו מהשמיים והתפעל מיופיו. הוא הפך את עצמו לנשר, חג וחג בשמַיים, ואז צלל אל האדמה, וחטף את גנימד!“

אבי מתבונן בי ומחכה בסקרנות להמשך הסיפור, ולבסוף שואל: „ומה הוא עשה אתו?“

„הוא… הוא היה אתו“, אני עונה, ואבי מהנהן בשתיקה.

שלוש שנים אחר כך, יוני ואני אורזים את כל חפצינו בפריז ושולחים אותם במכולה ממרסיי לאשדוד. אנחנו שבים לארץ. אבי מציע לי לעבוד אצלו בחנות כשוליית צורפים. אף אחד מאחיי לא רצה ללמוד את המקצוע, והוא אומר לי שאני, כבנו הבכור, חייב להכיר את החנות ואת הסחורה, כדי שאדע מה לעשות איתה יום אחד, אחרי מאה ועשרים.

בכל יום אני רוכב על האופניים לחנות התכשיטים, ושם מתיישב ליד השולחן הקטן שבנה לכבודי אבי, ועובד. המשימות שהוא מפקיד בידי הן מה שאפשר לכנות עבודה שחורה: ניסור ושיוף רצועות של כסף (הוא אומר שעדיין מוקדם לי מדי להתעסק בזהב), וליטוש טבעות במכשיר אימתני ורועש, שמברשתו המסתובבת במהירות מכסה את אצבעותי בכתמים שחורים וקשים להחריד להסרה.

בכל פעם שנכנסת לקוחה ותיקה לחנות, היא מפנה לעברי מבט חטוף ואז שואלת את אבי: „זה היורש?“

אבי מחייך ואומר בגאווה: „זה היורש.“

הלקוחה: „הוא דומה לך כמו שתי טיפות מים.“

ואבי: „נו, אז אין לי מה לדאוג.“ שניהם צוחקים.

תמיד אותו הדיאלוג.

שנה לאחר מכן אני יוצא עם יוני לחופשה בברזיל. כשאנחנו מגיעים לריו דה ז’נרו, אני מתקשר לאבי מתא טלפון ציבורי. אני מספר לו שהחלטתי לעזוב את העבודה בחנות התכשיטים ולהתמסר לכתיבה.

בשנים שחולפות מאז, בני משפחה קשישים נפרדים מאתנו. ולא רק קשישים: אמי מאבדת את אחיה היחיד, הצעיר ממנה, שצונח יום אחד ומת מדום לב. המשפחה מתפצלת לכיוונים חדשים, לרוחב. אחותי ואחיי מולידים ילדים, מבססים את ישיבתם בארץ.

ואילו יוני ואני נעים ונדים. בכל פעם שמתאפשר לנו אנחנו נוסעים לחופשות ברחבי העולם, נחלצים לזמן מה מהארץ.

אבי השתנה עם השנים, הוא התרכך, עכשיו הוא אוהב את יוני כאילו היו בנו. בשנים האלה אני מפרסם ספרים המבוססים על סיפורי משפחתי. אבא קורא רק אחד או שניים מהם, אבל מניח את כל הספרים לראווה על אחד המדפים בחנות.

יוני ואני חסרי מנוחה. אנחנו ממשיכים בנדודינו, אבל תמיד חוזרים בסופו של דבר לארץ.

עד שהגיע הזמן לגלוּת שנייה.